בקופה בסופר אני מהיר.
לוקח לי פחות מחצי דקה להעמיס את כל הקניות שלי על המסוע וכשאני מסיים אני בדרך כלל צריך לחכות כמה רגעים עם ידיים בכיסים עד שהלקוח שלפני מסיים את שלו. אני עומד שם ומסתכל על המוצרים מסביבי, עושה כאילו לא דחוף לי לשלם, מנסה שלא להלחיץ. כשמגיע תורי אני מכין כמה שקיות פתוחות ומכניס אליהן את מה שהקופאית מעבירה במהירות כזאת שלא מספיקה להצטבר סחורה ולא נהיה פקק. אני אלוף.
אתמול קלטתי בזווית העין נצנוץ מקופסת קרטון קטנה ליד המסוע. הנצנוץ תפס את תשומת לבי עוד בשלב הידיים בכיסים ושוב מאוחר יותר בסאגת ההכנסה לשקיות. חפיסת קלפי פוקימון. חבילת חפיסות של קלפי פוקימון מחכות למבט של ילד. את המבט שלי הן תפסו. הפוקימונים השתנו מאז שהייתי בגיל הנכון, אבל הקו העיצובי נשאר כשהיה: צבעים עזים, זוהרים. כהים – אבל בכל זאת זוהרים. אגדתיים אבל גם אלגנטיים, בעטיפת אלומיניום מנצנצת, לא פלסטיק מכוער. אז כמו היום זה שידר לי דבר אחד – יוקרה. פוקימונים איכותיים הישר ממפעל הפוקימונים המקורי. היום כמו אז אני משתוקק לבקש חפיסה מהמוכרת. אז לא היה לי כסף, היום אין לי ילדות. אני מדמיין את החפיסה הדקה ביד שלי, היא דקה כל כך שבא לי להחזיק אותה בין האצבעות כאילו הייתה קלף בעצמה. חמישה קלפים יש בה, זה הכל, חמישה דקים וחלקים, לא יותר. כל קלף חשוב.
סיימתי להכניס קרטון ביצים וכיכר לחם והייתי מוכן לשלם. באותו רגע רציתי לרצות את החפיסה כמו פעם - בשביל הפוקימונים שהיא מחביאה בתוכה. אבל האמת הייתה שרציתי אותה למען פעם, בשביל הנוסטלגיה שהיא נוצרת בקיומה. הפוקימונים האלה היו בשבילי חשובים כמו יהלומים. הם בעצמם היו יהלומים. מצאתי את עצמי כורה זיכרונות מול מסוע בסופר. הפוקימונים לא מעניינים, רציתי רק לסחוט מהם דלק של מסע בזמן.
בקופה בסופר אני מהיר, לפעמים אני לא שם לב מה אני עושה. יכול לקרות שהיד שלי תתרומם ותסמן לקופאית להביא לי “אחת” מהאיזור המנצנץ. “בלי שאלות" היד הזאת תאמר. אתמול היה יום כזה שקרו בו דברים במהירות.

עכשיו אני בבית. כל המצרכים במקרר ובארונות. חפיסת קלפים מנצנצת לי על השיש מאתמול. אני לא מעז לפתוח אותה.