רואים סרט קצר, עשוי יפה וקולנועי ושומעים מספר. כל דבר וכל פרט שהוא מתאר, אנחנו רואים בסרט. המספר:

​

14 לדצמבר, גשם מצליף על השמשה.

יואב בדרך לפסטיבל הסרטים הקצרים בירושלים.

הוא רוצה לראות סרטים, אבל הוא יותר רוצה להשתתף בסרטים.

יואב בוכה.

שני קילומטרים קדימה בהמשך הדרך נמצאת צומת, ובה עומדות מכוניות, ובאחת מהן – נוהגת שרון: מלהקת שאפתנית וקצרת רוח. גם היא בדרך לפסטיבל הסרטים הקצרים בירושלים.

היא בטלפון, מחפשת שחקן עם מראה - (הקול של שרון:) "מסכן" .

יואב בוכה, הדמעות מכסות את פניו, הוא לא רואה טוב.

שרון לא מרוכזת, הרמזור עדיין אדום אבל היא מתחילה לנסוע, היא קצרת רוח.

שרון השאפתנית מתנגשת ברכב של יואב ובדמעות שלו.

כריות אוויר נפתחות.

שרון יוצאת מהאוטו וניגשת לראות מה מצבו של יואב. בדרך היא מרגישה אשמה על שדעתה הוסחה, והיא מהרהרת בחשיבותה של קריירה. היא שוכחת מענייני ליהוק.

ואז היא רואה את יואב.

בוכה, פצוע, המום – מסכן.

היא נזכרת מחדש בענייני ליהוק. שרון מחייכת חיוך קטן ומוציאה את הטלפון שלה מכיסה.

​

במאי צעיר ועסוק מנסה להתחמק מחיוכים מזויפים בפסטיבל סרטים קצרים בו משתתף סרטו. לפתע הוא מרגיש רטט בכיס, זה הטלפון שלו, שם מחכה לו הודעה ממלהקת – תמונה עם הכיתוב המרוגש: “מצאתי".

​

סוף.